הראל בע"מ - חברה לבטוח נ' זכות ואח'

פסק דין

מדובר באירוע של תאונת דרכים.

התאונה התרחשה בכביש ישר, ולאירוע התאונה ישנן שתי גרסאות.

גרסת התביעה, היא שרכב התובעת נסע מאחורי רכב הנתבעת, בכביש דו סטרי, שהנתיבים מופרדים על ידי פס מקווקוו, מפאת העובדה שהרכב של הנתבעת נסע במהירות איטית, עד התביעה הסתכל קדימה, בדק את האפשרות לעקוף את הרכב של הנתבע, וכשראה שאין תנועה ממול, עבר לנתיב הנגדי, לצורך עקיפה, וכשהרכבים היו כמעט מקבילים, סטה רכב הנתבעת שמאלה, לצורך פנייה, לדרך עפר שבצד שמאל של הכביש.

בנסיבות אלה טוענת התובעת כי האחריות לאירוע התאונה, נופלת על שכמו של הנתבע 1, אשר פנה שמאלה בזמן שעד התביעה מבצע את העקיפה.

גרסתה של ההגנה היא, למעשה שהנתבע אכן רצה לפנות שמאלה, הסתכל קדימה לראות אם הוא יכול לעשות זאת מבלי להפריע לתנועה הבאה ממול, וכשראה שאין תנועה הסתכל במראות אחורה, לא ראה תנועה, והחל את הפנייה שמאלה.

עד ההגנה אינו יודע לספר באיזה מרחק, באיזה מצב, ובאיזה צד של הכביש, היה רכב התובע בזמן שהחל את הפנייה שמאלה, מן הטעם הפשוט שהוא לא ראה אותו.

למעשה קיימים פה שני תהליכים שהתרחשו, כמעט בעת ובעונה אחת.

תהליך הפנייה שמאלה של הנתבע 1, תהליך העקיפה של עד התביעה.

אין ספק, כי אילו עד התביעה, היה מתחיל את הסטייה שמאלה לצורך עקיפה, לאחר שעד ההגנה פנה שמאלה, אזי האחריות היא עליו, ואולם אם הנתבע החל את תהליך הפנייה שמאלה, לאחר שעד התביעה היה כבר בתהליך של עקיפה, אזי האחריות היא עליו.

מצד אחד כאמור, הנתבע 1 אינו יכול לומר היכן היה רכב התובע בזמן שהוא החל את הפנייה שמאלה, ועל כן בנקודה זו עומדת בפניי רק גרסתו של עד התביעה, שלא נסתרה, ולפיה, תהליך הפנייה שמאלה של הנתבע החל לאחר שהוא היה בעיצומה של העקיפה.

מלבד אי ידיעתו של הנתבע, את הפרט הזה, קיימים ממצאים, עובדתיים המתועדים בתמונות הנזק ובדברי העדים, לפיהם המגע בין שני הרכבים היה בפינה הקדמית הימנית של רכב התובעת, עם דופן שמאל חלק קדמי, ברכב הנתבעת.

כמו כן, קיים נתון עליו העידו דווקא עדי ההגנה, לפיו בעת תחילה הפנייה שמאלה שמעו חריקת בלמים, שנגרמה על ידי רכב התובעת. לטעמי, חריקת בלמים זו נגרמה, עקב כך שרכב הנתבעת פנה שמאלה, בזמן שרכב התובעת נמצא בעקיפה.

לפיכך, יש לקבל את גרסת התביעה כי תהליך הפנייה שמאלה החל בזמן שרכב התובעת בעצומה של עקיפה, ובזמן שרכב התובעת בעקיפה הוא נמצא למעשה בנתיב הנגדי, קרי מצד שמאל ומאחור, של רכב הנתבעת, והעובדה שהנתבע 1, לא ראה את רכב התובעת, יכולה להצביע רק על דבר אחד.

שהוא לא הסתכל במראה אחורה, ויותר את הפנייה שמאלה רק לאחר שהסתכל שמאלה בנתיב הנגידי ווידא שאין תנועה ממול.

בנסיבות אלה, יש לקבוע כי האחריות לתאונה נופלת על שכמו של הנתבע 1.

בחנתי את השאלה, אם ישנה רשלנות תורמת מצידו של עד התביעה, והגעתי למסקנה שעקב העובדה שרכב הנתבעת נסע לקראת פנייה שמאלה, הרי הוא נסע במהירות איטית ביחס למהירות המותרת בכביש, שהוא כביש בין עירוני, ועל כן רשאי היה עד התביעה לבצע את העקיפה.

אם כי, עד ההגנה רצה לפנות שמאלה, אך פנייה שמאלה זו לא הייתה מכביש אל כביש, אלא מכביש אל שטח פתוח, ואין מדובר בצומת, ואין מדובר בעקיפה בצומת.

לפיכך גם אין רשלנות תורמת מצידו של עד התביעה.

התביעה מתקבלת במישור האחריות, לא הייתה מחלוקת על גובה הנזק.